<h1>חדושי רבינו יונה — סנהדרין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[סנהדרין ס"א ע"ב] העובד ע"ז מאהבה וכו'. פירש"י מאהבת אדם ומיראת ע"ז וכו' כלומר שאינו מקבלו לאלוה ויודע שאינה אלוה אבל כסבור הוא שיש בה [כח] להרע או להיטיב ומאותה יראה הוא עובדה וכן מאהבה. ותימא הוא לאביי היכי ס"ל דחייב כשהוא מאהבת אדם (וכו') [ומיראת אדם] דהא לקמן (עד.) משמע לכ"ע דיהרג ואל יעבור אמרי' למצוה משום ונקדשתי בתוך בני ישראל, אבל מ"מ אם עובר ולא נהרג אין ממיתין אותו וכו'. והיה נראה לפ' מאהבה ומיראה שאין יראה [זו יראת] מיתה, כלומר שיאמרו לו עבור ואל תהרג, שאלו כן אם עבר פטור לד"ה. אלא מאהבת אדם ומיראת אדם שהוא סבור ומתירא שאם לא יעבוד לע"ז יזיק לו או יפסידנהו ממון, דכיון דליכא חשש איבוד נפש בכה"ג מחייב אביי. תדע דמיראה דומיא דמאהבה קאמר, מה אהבה אין בה חשש איבוד נפש אלא שהוא מתכוין להשיג באותה עבודה אהבת אותו האיש, וכן מיראה שהוא מתיירא משנאתו ושלא יזיק לו ולא ימיתנו ולא יאמר לו עבור ואל תהרג, והכי ריהטא [ד]מילתא שפיר, וכי מסייע ליה אביי לנפשיה מההיא דקתני אפי' נעבד דומיא דהמן, ומקשה ליה והא המן מיראה הוה, התם נמי מיראה דכוותיה שלא היה אומר לו המן [למרדכי] עבדני ואל תהרג, אלא מפני שהיה המן נכבד בעיני המלך והו"ל למרדכי ליראה ממנו ולעבדו מחמת אותה יראה היה אומר כן דאלמא מיראה נמי אסור כמו שלא מיראה. ומשני רבא כהמן ולא כהמן.
<h2>דף ג:</h2>
[סנהדרין ס"ב ע"א] אלא באומר מותר (הפשוט) [תפשוט כו']. פירש"י כסבור אין ע"ז בתורה ונהי דלא הוי שגגת ע"ז וזדון מלאכות אלא שגגת זה וזה ומיהו קרא דקאמ' הנה שהיא א' בהכי מוקמי' לה. ותימא היכי קאמר תפשוט דבעי (רבה) [רבא], הא לאו (הכי) בכי האי גונא מבעיא ליה לרבא דבכי האי גונא מתני' היא כל השוכח עיקר שבת וכו' אינו חייב אלא אחת, אלא כי קמ"ל בשוגג בשבת כלומר כסבור שאין היום שבת ושוגג במלאכות כלומר דכסבור שאין מלאכות הללו אסורין בשבת אבל יודע הוא שיש שבת בתורה. והכא נמי איכא לפרש העלם זה וזה בידו שהוא סבור של כסף אסירא ומידי אחרינא לא, וסבור נמי דזיבוח וקיטור אף בשל כסף שרו ואין איסור אלא (קיטור) [ניסוך] א"נ השתחואה. ושגגת ע"ז וזדון מלאכות איכא לפ' בכה"ג שהוא מזיד במלאכות שהוא יודע שאותן מלאכות אסורות לע"ז, אבל אינו יודע שאסור לעבוד ע"ז של עץ. ותימ' גדולה היא (א)[ל]הדר שגגת ע"ז היכי דמי והיכי מוקי לה באומר מותר והיכי מדמה לה לבעיא דרבא וצ"ע.
[סנהדרין ס"ב ע"א] תני ר' זכאי זיבח וקיטר וכו'. רש"י ל"ג במילתיה דר' אמי לקמן והשתחוה, ואמר טעמא משום דבע"כ כיון דאמר ר' אמי אינו חייב אלא א' ס"ל דהשתחואה ללאו יצאת. כלומר שאין מביאין עליה קרבן ולאו למעוטי ממיתה אתיא דבהדיא כתי' וישתחו. ואיכא מ"ד דודאי התם ל"ג והשתחוה ולא מטעמא דרש"י, דהכא בדר' זכאי גרסי' והשתחוה אע"ג דס"ל ללאו יצאת דהא אינו חייב אלא א' קאמר. והא דל"ג ליה בדר' אמי משום דלר' אמי היה ס"ל דטעמא משום שעשאן הכתוב עבודה א', והלכך איכא לאוקומי לא תעבדם אשאר עבודות כגון זיבוח וקיטור וניסוך, אבל השתחואה איכא למימר דלחלק (בגופא) [לגופה] אתא, כלומר שאם (עשאן) [עשאה] עם שאר עבודות בהעלם א' חייב עליה א', ועל שאר עבודות א', אבל לא ס"ל לר' אמי ללאו יצאת. וכי אקשי' לקמן ומי אמר אביי הכי והאמר אביי ג' השתחואות הללו למה וכו' וא' לחלק, לאו מכלל דר' אמי לא ס"ל הכי, אלא לחלק לעצמו בלבד. ובמילתא דר' זכאי [גרסי'] והשתחו(א)ה משום דר' זכאי לא ס"ל כר' אמי לפום מאי דקס"ד השתא, אלא ס"ל דהשתחואה ללאו יצאת, דעירבה בהדי זיבוח וקיטור וניסוך לאשמועינן דלאו כר' אמי ס"ל דאמר השתחואה לחלק לעצמה יצאת אלא ללאו יצאת, דהא לא מיחייב עליה בדעבד לה בהדי הנך אלא א', הלכך ע"כ משום דלאו בר חטאת הוא ד[ל]לאו יצאת. לפי שהוקשה להם אי (כר') [בדר'] זכאי ל"ג והשתחו(א)ה היכי אמר ר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם הבערה ללאו יצאת וכו', אדרבה איכא למימר דילמא ע"כ לא קאמר ר' נתן [לחלק אלא התם אבל הכא דכתי' לא תעבדם] מודה דללאו יצאת. והשתא דעריב ר' זכאי השתחואה בהדייהו פשיטא להו דלאו מלא תעבדם נ"ל, דא"כ לא הו"ל למיתני השתחואה בהדייהו, דמלא תעבדם לא משמע לן לאפוקי אלא שאר עבודות אבל אפשר לאוקומי השתחואה לחלק לעצמה, והלכך רב יוסף שפיר פריך. ותו [מתמה] לפירש"י כיון דס"ל לר' אמי (הבערה) [השתחואה] ללאו יצאת קשה ההיא דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ואמר ר"י (לקמן סה.) דאף רבנן היא דס"ל דכפיפת קומתו הוי מעשה. ושמא ר' אמי כרשב"ל ס"ל דאמר מאן תנא דהשתחואה ר"ע, אבל לרבנן כפיפת קומתו לא הוי מעשה, וכיון דלרבנן כפיפת קומתו לא הוי מעשה איכא למימר דהשתחואה ללאו יצאת כלומר למעוטי מכרת, ורשב"ל נמי ס"ל כר' אמי. א"נ אפשר דרשב"ל אע"ג דס"ל דלרבנן לא מחייב קרבן בהשתחואה מ"מ אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל שאר עבודות לחלק, כגון זיבוח וקיטור וניסוך. ותו איכא למתמה אי דר' זכאי ור' אמי חד הוא, היכי אפשר דמעיקרא אקש' אדר' זכאי וא"ר שמואל בר רב יהודה הכי תנא קמיה וכו', ולבסוף מוקי לה איהו כדר' אמי, היינו הך ומאי אהני ליה רב שמואל בר [רב] יהודה.
[סנהדרין ס"ג ע"א] מאן תנא השתחואה וכו'. פי' האי פלוגתא בפ"ק דכריתו' (ב.) איתא ולאו [פלוגתא] דר"ע התם אלא ר"מ הוא דחשיב מגדף [בהדי שלשים] ושש כריתות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, וקאמר התם על אלו חייבין על זדונן כרת ועל וכו' על לא הודע שלהן אשם תלוי חוץ ממטמא מקדש וכו' מפני שהוא בעולה ויורד דר"מ וחכמים אומרים אף המגדף שנאמר תורה א' יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה. והאי דקאמר הכא ר"ע ולא קאמר ר"מ משום דאמרי' סתם מתני' ר"מ היא וכו' וכולהו אליבא דר"ע, כדאיתא לקמן בפ' אלו הן הנחנקין (פו.). ותימא [יש] למה לא הביא מתני' דהתם כפשטה ואקשי' מדיוקא דמימרא דר"ל. ואיכא מ"ד דמתני' דכריתות ליכא לאקשויי דאיכא למימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב אבל (אלו) [אלי] אתה אינו בלב כמו מגדף. וליתיה להאי תירוצא, חדא דאי מגדף בלב אומר אלי אתה נמי בלב. ועוד א"כ מאי ק' ליה לימא אנא דאמרי כר"י דאמר דמודו רבנן בהשתחואה ובאלי אתה נמי מודו כיון (דאיהו) [דאינו] בלב ואיכא עקימת שפתיו וצ"ע.
<h2>דף ד.</h2>
[סנהדרין ס"ה ע"ב] יצאו עדים זוממים [וא"ת מה ענין עדים זוממים] אצל חטאת דהא אף בשוגג חייב מיתה, כדאמרי' בפ' ואלו נערות (כתובות לג.) מי איכא מידי דאנהו בעו למקטל בלא התראה וכו'. וא"ת כשהוזמו קודם גמר דין שאין נהרגין, הא לית להו חיוב מיתה וכיון שאין שם דין מיתה היאך יתחייב קרבן, שהרי אין חיוב מיתה חל עליהם עד שיוזמו לאחר גמר דין. וניחא ליה דאיכא לאוקומי כשהוזמו אחר ג"ד קודם שנהרג, כלומר הוזמו מעצמן שחזרו בהם דמההיא שעתא אי אתו עדים ומזמי להו מחייבי, ואעפ"י שאין זה ניצול בהודאתם מ"מ אם הרהרו תשובה בדעתם נתחייבו קרבן, ואיצטריך קרא למעוטי.
[סנהדרין ס"ה ע"ב] אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראיה. ה"ג רש"י, ופי' עיקר חיובן בא ע"י ראיה שמעידין שראו וראיה לית בה מעשה. ולא נראה כלל שהרי לא ראו שום דבר שבשקר העידו וע"י דיבורם הם מתחייבים ככל המתחייב בדיבורו. ועוד דהיאך ברייתא מיתניא בספרי (תו"כ ריש דיבורא דחובה) אי מה ע"ז מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף כל שחייבין עליה מיתת ב"ד ומה אני מרבה את המקלל אביו (וכו') [ואמו] והמסית והמדיח ונביא השקר ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהם מעשה, ואי אמרת שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, תינח עדים זוממין מסית ומדיח ונביא השקר ומקלל אביו וכו' מאי איכא למימר הא איכא קול וקול לר"י הוי מעשה כדחזינא גבי חסימה. ולפיכך נראה כמו שכתב האלפסי ז"ל שאני עדים זוממין הואיל וישנן וכו' כלומר שיכולים הם אף אם כשישאלו מהן עדותן, וכמו שפירש"י הכא על עיקר מתני' (לעיל נו.) דאף אני כמוהו. אלא דקשה לההוא פי' נמי מסית ומדיח דלא שייך למימר בהו הכי וכן במקלל אביו ואמו ד(לא) בעי' שיוציא מפיו כדתנן (לקמן סו.) אינו חייב עד שיפרש את ה'. אלא שיש לפרש הכי, דכי נקט אין ה"ק ישנן באין דכי היכי דאי אמר אין ליכא עקימה ה"נ מצו להעיד ולקלל בלא עקימה וכו' ולא יוציא מפיו [אלא] א' מאותיות הגרון שהם [אחה"ע ולא אותיות] בומ"ף שאין יכול להוציאן בפה בלא עקימת שפתים. וא"ת א"כ חסמה בקול והנהיגה בקול אמאי חייב אליבא דר"י דהא ישנן בלא עקימת שפתים. איכא למימר דמ"מ היכא דחסים ליה בעקימת שפתים חייב, דלא אמרי' היכא דאיכא עקימת [שפתים] דלא ליחייב כיון דאפשר בלא עקימה אלא גבי קרבן בלחוד, דטפי קפיד (בהו קרבן בקרא) [קרא בקרבן]. א"נ איכא למימר דהתם לא אפשר לה דחסים בלא עקימה. ופירש"י אינו. ובמקצת הספרים וכן בפי' הרב ז"ל גרסי' לעיל שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול, ומה שדחק לומר משום דגרסי' בסוף שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, ובמגדף מא"ל, הא לא מצית אמרת (וכו') [הואיל וישנו] בקול [דהא קול] הוי מעשה, וע"כ אית לן לאוקומי כדמעיקרא הואיל וישנו בלב, וא"כ הול"ל הכי בגמר' בפי' והא דלאו כאורחא דתלמודא. והלכך גרסי' שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ומגדף כדקאי קאי. ולפי פי' שפי' הואיל וישנו (וכו') [באיה] לק"מ דל"ש מגדף ול"ש עדים זוממין עיקר טעמא משום דישנן (דאי) [באי] הוה. וברוב הספרים נמצא שאני מגדף הואיל וישנו בקול. ותימא מ"ש דמעיקרא מהדר אמגדף ולבסוף אעדים זוממים.
